על אובדן תלמידים 

איך נפרדים מתלמידים ותלמידות שנפלו? 

איך נפרדים מהילדים שהיו? מהאנשים הבוגרים שהפכו להיות? 

איך נפרדים מהנופלים חבריהם לכיתה? 

איך נפרדים מהם מחנכיהם לאורך השנים?

רחל הראל, מחנכת בקריית החינוך, מציעה לתאר את מחנכי הנופלים כמחנכים שכולים. 

כך כתבה רחל למחנכת לי דנן ב-16.10.23, יום לפני הבאת תלמידתה סמל ליאל ויינשטיין למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה:

"שנים רבות אני חונכת מורות ומורים חדשים, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות.

אני מלמדת אותם טריקים של ותיקים, שיטות להירגע כשמאתגרים לנו עצב חשוף, מתודות לניהול שיעור, דרכים לגייס תלמידים בהתנגדות.

ויש שיעור אחד שאני לא מלמדת, לא כי אני לא יודעת איך, אלא כי אני מקווה שלא יהיה צורך:

איך מתמודדים עם אובדן של תלמיד או תלמידה.

יש שכול שלא מדברים עליו, שכול של מחנכת שצריכה ללוות תלמידה למנוחת עולמים. שם היא פוגשת את תלמידי הכיתה שלה, שסיימו לפני שנה או שנתיים. הם במדים, לא ככה היא דמיינה את המפגש הזה איתם.

היא צריכה להיות חזקה, לתמוך בהם, לחבק ולעטוף. ומי עוטף אותה? מי מכיר באובדן של מחנכת שבמשך שלוש שנים נלחמה על העתיד של התלמידה שלה, אבל העתיד הזה כבר לא יהיה?

מחר ניפרד מבוגרת שלישית מאותו מחזור, שסיים בקיץ 2022.

לי, אנחנו כאן איתך ומכירים בצער העמוק שלך, השכול שלא מדברים עליו, אובדן של תלמידה שחינכת.

יהי זכרה ברוך"

לבנו עם המשפחות, החברים, המחנכות והמחנכים לדורותיהם.